אני אדריכל, מתכנן בתים. תמיד ציירתי.
גדלתי באבן יהודה. לסבא שלי הרמן היה בחצר בית מלאכה למברשות. סבא נפטר ב 1987, כשהייתי בן 14. בית המלאכה נותר נטוש, צובר אבק, הוא היה חלל מלבני בנוי מבלוקים אפורים ערומים, כולו מלא במברשות ומכחולים שנשארו מהרמן. סידרתי שיהיה שם נעים, בניתי קני ציור מעץ, קניתי בדים וצבעים. לא ידעתי שום דבר על ציור. אבל כל כך רציתי לצייר.
בפעם הראשונה שבה טבלתי את המכחול באקריליק – הפעם הראשונה שבה נתתי ללב שלי לצייר – הייתי בן 22, בבקרים עבדתי בגינון ואחרי הצהריים הייתי הולך לבית המלאכה של הרמן ומצייר.
במשך שנה ציירתי עשרות ציורים. גיליתי שאני אוהב לצייר בלי לחשוב ובלי לתכנן. אני שם מכחול בתוך הלב שלי – ומצייר. הלב שלי מערבב את הצבעים, בוחר את המברשת, מניח את הצבעים על הבד. דרך ללא מפה. ציור יכול להסתיים תוך חודש או עשרים שנה. כל שכבה בזמן שלה, בנגיעה שלה, אני מוסיף צבעים, כתמים, קווים עד שזה שלם.
פעם הייתי קונה בדים אצל יהודה גזל כשהוא עוד היה בתחנה המרכזית. אני זוכר את היום שסיפרתי לו שהתקבלתי לבצלאל. על הקירות היו תלויות יצירות אמנות של ציירים שקנו אצלו בדים והרעיפו עליו ממתנותיהם. בשנים האחרונות יהודה עבר לפלורנטין ואחר כך סגר את החנות. אז אני קונה בדים כמעט בכל מקום.
אני בוחר צבע ושם על הפאלטה, מערבב אותו עם צבע אחר, מאזן אותו, משנה אותו, מרכך אותו, מחזק אותו, מבהיר אותו, מכהה אותו. מניח את הצבע על הבד, יוצר שכבות של צבעים וממיס אותן אחת לתוך השניה, מטשטש וחושף, מרביץ את הצבע על בד, מורח את הצבע, מתיז אותו מטפטף אותו, משפכטל אותו, מבריש אותו. נותן לזה לעמוד, להתייבש, לחלחל לתוכי. אני חי את חיי והציור מונח שם, על שולחן קטן בקצה הסלון או מאחורי קערת הפירות במטבח. עד שהוא שוב קורא לי לחזור אל קן הציור. לעוד שכבה ועוד שכבה. אני לא ניגש לציור עם מטרה, אני לא מחפש נושא ולא מסר, לא מחפש צורה ולא ביטוי, לא הצגה. אין במרחב הזה מישורים קשיחים, אין חומרים מוצקים, אני חוזר להיות ילד. במשך שנה ציירתי כל הזמן. שנים אחר כך לא ציירתי. במשרד עדיין ציירתי בתים, אבל אדריכלות היא עולם מלא פרטים, חוקים ומגבלות. והסטודיו, הבד והצבע – הם מרחב החופש המוחלט להיות אני.
יש גוף של עבודות – אוסף של יצירות שאני אוהב, שאני גאה בהן ושמח שיצרתי אותן. הנה אני פותח את זה לרווחה ומזמין אתכם לבחור לכם ציורים.
